פסק-דין בתיק ע"ו 17569-08-11

1.         ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 26.7.11, לפיה לא אושרו למערער חופשות כלל.

2.         המערער יליד 1972, עלה לישראל מברית המועצות בשנת 1966. עוד קודם לעלייתו ארצה אובחן כלוקה בסכיזופרניה ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי, בכפייה, למשך 3 חודשים. הוא עלה לישראל יחד עם אימו ואחיו, אך כעבור חצי שנה התדרדר מצבו הנפשי והוא אושפז בכפייה בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". לאחר מכן היגרה המשפחה לקנדה, שם ישב המערער שבועיים במאסר בגלל עבירת מין ואחר כך אושפז משך כשנתיים בבית חולים פסיכיאטרי. בהמשך, שהה משך כשנה בהוסטל ובשנת 2001 נשללה אזרחותו הקנדית והוא נאלץ לחזור לישראל.

            מאז שחזר לישראל אושפז המערער מספר פעמים בבית החולים "מזרע". תקופה מסוימת התגורר בהוסטל ומיום 16.8.06 עד 22.6.10 היה מאושפז בבית החולים בהסכמתו. בתאריך 22.6.10 הועבר מן ההוסטל אל בית החולים לאחר שבתחנת הסעה נישק ילדה בת 10.

3.         במהלך אשפוזו הנ"ל, שהיה בהסכמה, עבר המערער עבירת מין נוספת: מעשה מגונה בנסיבות אינוס - עבירה לפי סעיף 348(ב) + 345(א)(1) + 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כמיוחס לו בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק מספר 40961-06-10.

            בכתב האישום מתואר כי בתאריך 21.6.10, בכניסה לגן ילדים בעכו, עבר המערער ליד קטינה, ילידת 1998, ניגש אליה וליטף את ישבנה, כשאצבעותיו בין שני חלקי ישבנה מתקרבות לאזור איבר מינה, וזאת הוא עשה לשם גירויו וסיפוקו המיני. המתלוננת החלה לצעוק ואז ברח המערער מן המקום. לאחר שהוברר כי הוא חולה, הוצא נגדו ביום 11.7.10 צו אשפוז ומאז הוא מאושפז בבית החולים "מזרע".

4.         עניינו של המערער נבחן על ידי הוועדה הפסיכיאטרית לפחות אחת לשישה חודשים כנדרש על פי ההוראה שבסעיף 28(א) של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק) והוועדה דנה לאחרונה בעניינו ביום 26.7.11.

            בפני הוועדה עמדה הפניית הרופאים המטפלים במערער בבית החולים. הם מפרטים כי במהלך האשפוז הנוכחי, בחצי השנה האחרונה, מצבו הנפשי של המערער לא היה יציב ולפני כ- 4 חודשים הוא הועבר לאשפוז במחלקה סגורה עקב מצב פסיכוטי פרנואידי וסיכון לסובבים לאחר שהתגלו בו מחשבות שווא של יחס ורדיפה והוא היה מצוי באי שקט פסיכומוטורי קשה. בתאריך 10.3.11 חזר למחלקה השיקומית-כרונית ומאז הוא מאושפז שם. עובד בריפוי ובעיסוק ויוצר קשר עם מטופלים אחרים דוברי רוסית. כיום, הוא שקט פסיכומוטורית, חשיבתו קונקרטית תוך אינקפסולציה של התכנים הפסיכוטיים, ללא כוונה לפגוע בעצמו או בסובבים. הוא חסר תובנה למחלתו, ללא הפרעה בתפיסה, אך האפקט שטוח והתובנה והשיפוט לקויים. הרופאים מפרטים עוד כי "עקב הסכנה הגבוהה הטמונה בעבריינות מין שלו, חוסר מקור תמיכה בארץ ועדיין אי יציבות במחלתו ... התוכנית היא המשך אשפוז לטווח ארוך."

            הרופאים מסכמים: "מדובר בגבר ידוע כסובל מסכיזופרניה פרנואידית ממושכת ואירועים חוזרים של פדופיליה" ולפיכך הם המליצו לוועדה להמשיך באשפוזו מכוח הצו "ללא חופשות בשלב זה".

5.         בבדיקה בפני הוועדה היה המערער בהכרה, מתמצא, שיתף פעולה וענה על השאלות. לא התגלו הפרעות בתפיסת החושים, "חשיבתו דלה, ללא מחשבות שווא. קונקרטי, שולל את העבירה המיוחסת לו. האפקט ירוד, ללא ליווי אמוציונאלי ולא תואם לתוכן השיחה. שיפוטו לקוי. דיסימולטיבי מאוד. חסר תובנה למצבו. בולט ליקוי של האישיות כתוצאה ממחלתו."

            הוועדה העריכה כי המערער מסוכן לאחרים ברמה בינונית והחליטה לא לאפשר חופשות כלל. הוועדה נימקה: "לאור העובדה שהנ"ל בודד בארץ, ללא שום מסגרת משפחתית תומכת, ולפני אשפוזו הנוכחי היה במסגרת הוסטל, שם לא החזיק מעמד וביצע את העבירה המיוחסת לו של מעשה מגונה, ולפי תולדות המחלה, זוהי עבירה שחוזרת על עצמה, והואיל ועדיין לא נבנתה לו תוכנית שיקומית בקהילה, הועדה דוחה בשלב זה את בקשתו לחופשות. הועדה ממליצה למחלקה לבנות עבורו תוכנית שיקומית מתאימה כדי לשקול המשך אשפוז וטיפול."

6.         בא כוח המערער טוען כי ראוי לאפשר למערער לצאת לחופשות. לטענתו, אין להתייחס אליו כמי שביצע עבירה, שכן הוא אושפז לפי צו שהוצא לפי הוראת סעיף 15(א) לחוק ו"כלל לא נקבע כי ביצע את העבירה". המקרה הוא מקרה סוציאלי חריג והחלטת הוועדה, כך כותב בא כוח המערער בערעורו, "יוצרת מצב בלתי נסבל, לפיו המערער נותר באשפוז כפוי למשך תקופה ארוכה, ללא מתן חופשות, וזאת בשל העובדה כי אין לו כל נפש תומכת ואין מסגרת מוסדית שתוכל לקלוט אותו. זאת כאשר מצבו הנפשי כשלעצמו כלל אינו מצדיק החזקתו באשפוז."

            לטענת בא כוח המערער יש לאפשר למערער לצאת לחופשות "על מנת לנסות לרכוש כלים להתמודדות עם הסביבה מחוץ לאשפוז הפסיכיאטרי להתכונן לשילובו בחברה". כמו כן מלין בא כוח המערער על כך שהוועדה לא נעזרה בדו"ח סוציאלי.

7.         באת כוח המשיבה טוענת כי החלטת הוועדה סבירה, מוצדקת ומטרתה, בין היתר, להגן על הציבור מפני הסכנה שבמערער. סכנה זו מוגברת מפאת טיב המחלה (פדופיליה) וכן לאור היעדר מסגרת של השגחה וליווי בזמן החופשה. גם האשפוז כשלעצמו, במקרה דנן, נמשך עד כה לתקופה קצרה יחסית בהתייחס לעבירה שדינה 10 שנות מאסר.

            לפיכך מבקשת באת כוח המשיבה כי אדחה את הערעור.

8.         יש לדחות ראשית דבר את הטענות הצדדיות שבערעור.

אין לקבל את הטענה כאילו "כלל לא נקבע כי (המערער) ביצע את העבירה". סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מסדיר את הפסקת ההליך הפלילי שעה שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ומוסיף כי "אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו."

 בענייננו, לא ביקש הסנגור כי האשמה תבורר. בית המשפט עצמו לא יזם זאת ולפיכך יש לקבל, ללא סייג, שהמערער ביצע את מעשי העבירה, כמפורט בכתב האישום.

9.         גם את טענת המידתיות יש לדחות. הכלל הוא כי תקופת האשפוז מכוח הצו לא תעלה בשום מקרה על תקופת המאסר המקסימאלית הקבועה בדין לעבירה שיוחסה לנאשם בכתב האישום שבגינו הוצא צו האשפוז. תקופת האשפוז אף לא צריכה לעלות על תקופת המאסר המרבית שהייתה צפויה לחולה המסוים, על פי נסיבות העבירה, נסיבותיו שלו, רקעו, הרשעותיו הקודמות, וכו'. ר' ע"ש (תל-אביב יפו) 1219/08 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מיום 5.4.09.

            בענייננו, טרם הגיע השלב להעלאת טענת המידתיות, שכן אשפוזו של המערער, מכוח הצו נמשך זה תקופה קצרה יחסית, מאז 11.7.10.